, , ,

רגע של היסטוריה: אם אין – אז נייצר

סיפורו של מותג הטרקטורים סטייגר – מהישיבה בחווה המשפחתית עד לפסגת הטרקטורים החזקים בעולם

בערבו של יום קיצי חמים בשנת 1957, ישבו במתבן רפת החווה של משפחת סטייגר (Steiger) הממוקמת לא רחוק מ- Red Lake Falls שבמינסוטה, ג'ון ושני בניו – דאגלס ומוריס. זו היתה ישיבת סיכום-יום המסורתית, אך הפעם עמדה על הפרק החלטה גורלית: רכישת הטרקטור הבא, מהלך עם השלכות כלכליות כבדות משקל, תרתי משמע. החווה שגשגה, עוד שטחים התווספו לכדי 21,000 דונם מעובדים ונוצר הצורך להשיג טרקטור גדול יותר שיצטרף אל היצע הטרקטורים הרגילים אותם החזיקה החווה. האופציה ההגיונית ביותר היתה לקפוץ לסוכנות וואגנר (Wagner) הקרובה, מרחק כמה חוות מהבית; וואגנר היתה בשעתו יצרנית טרקטורי ענק, מהכלים הגדולים והפירקיים בעלי 4 גלגלים זהים בגודלם, כולם מונעים, שתוכננו לגרור מחרשות, דיסקוסים, קלטרות, מזרעות ועוד מיכון חקלאי ענקיים – לפחות ביחס למה ש"סתם" טרקטור רגיל מסוגל היה לגרור. כלים אלו הלכו והתרבו בצפון אמריקה של אותן השנים בשל הגידול בשטחי החוות ובכדי לאפשר לחקלאים לעבד יותר שטח בפחות זמן. אבל היתה בעיה: מחיר טרקטור שכזה היה כפול ואף משולש ממחיר טרקטור סטנדרטי. אם לא למעלה מכך. "וואגנר חדש עולה 24,000$" החל ג'ון את הדיון. "המשמעות היא לקיחת הלוואה מעיקה מהבנק. אותי זה מאוד מפחיד". מוריס, הבן הפרקטי ובעל ידי הזהב, הציע רעיון אחר: "למה שלא נייצר טרקטור בעצמנו? אין מצב שזה לא יהיה זול משמעותית מלרכוש טרקטור חדש, וללא ספק נצליח ליצור את הכלי הכי מתאים לדרישות שלנו". יודגש שמשפחת וואגנר, האבא ושני בניו, לא היו טירונים עם ברזל, רתכות וייצור ציוד חקלאי, לאחר שבנו כבר אי אלו מכונות לשימושם, בכלל זה מגוב (לריכוז הפיכת התבן לאחר הקציר, לצורך ייבושו), מקצרה שנוסעת בעצמה, מזרעה, אי אלו עגלות ייעודיות ועוד, כך שגריז, ריתוכים ועבודה שחורה לא הפחידו אותם. דאגלס סטייגר היה הבן החזק יותר במספרים והיה האחראי בחווה על הנהלת החשבונות, הרכש והמכירות, והוא חיזק את רעיון אחיו: "לא רחוק מכאן, עוד כמאה מייל לצפון, יש לא מעט חצרות של ציוד מכרות משומש וחדש. אני בטוח שאם ניסע לשם נוכל לחזור עם המון חלקים שנצטרך, ואני משוכנע שנצליח לבנות את הטרקטור שאנו צריכים במחיר הרבה יותר נמוך".

למחרת בבוקר נכנס ג'ון לטנדר שלו ונסע לסניף הבנק הלאומי של מינסוטה שב-Thief River Falls וביקש לדבר עם מנהל הסניף – מר פטרסון. כמו רוב החוואים האמריקאים בשעתו, כך הכיר גם וואגנר היטב את מנהל הבנק, שכן כחקלאי (וזה לא השתנה בהרבה מאז) הלוואות מהבנקים לא היו משהו נדיר… "אני צריך טרקטור חדש", התחיל ג'ון סטייגר בהסבר; "האופציה הריאלית ביותר היא רכישת וואגנר חדש, שמחירו כ-24,000$. אבל – יש מצב שאוכל לייצר טרקטור בעצמי בעלות של פחות ממחצית. אני חושב שגם 10,000$ יספיקו. מה אתה מציע?". מנהל הבנק, שגם היה מיודד באופן אישי עם וואגנר והכיר את המשפחה, הציע לרדת מרכישת טרקטור חדש וללכת על בנייה עצמית. "שתי האפשרויות פתוחות בפניך, אבל אני הייתי הולך על האופציה השנייה. הלוואה של 10,000$ מפחידה פחות מהלוואה של 24,000$ ומהיכרותי אתכם – אתם תצליחו". דאגלס חזר מעודד לחווה ובישר לבניו את פרטי הפגישה. "מעולה! אסע מיד לחפש חלקים מתוך הציוד הכבד שמשמש לעבודות המכרות בצפון. משם צריך להתחיל" אמר מוריס. דאגלס הוסיף שלא צריכה להיות בעיה לעמוד במסגרת התקציב, והחל מיד לחפש קונים לעדר הפרות שלהם, בכדי לפנות את האסם ולהפכו למוסך גדול בו תיבנה היצירה, כמו גם להשיג עוד כמה דולרים, שבטח לא יזיקו.

בסתיו 1957 כבר הפך המתבן למוסך ראוי, והעבודה החלה. אל המוסך נגררו מנוע דיזל ענק מתוצרת Allis-Chalmers עם כ-240 כ"ס שהניע בולדוזר, ושני סרנים מאסיביים ששימשו 'שופל' (מעמיס אופני) ענק מתוצרת Euclid. זה היה הבסיס. "בהתחלה לא תכננו ליצור כלי כל כך גדול", סיפר מאוחר יותר דאגלס לכתב עיתון מקומי שבא לראיין אותו לאחר סיום הפרויקט. "אבל, ברגע שהבנו שזה הציוד הכי טוב שיכולנו למצוא – החלטנו להסתדר עם מה שיש והלכנו על זה עד הסוף". והיה מה ללכת; העבודה היתה קשה מאוד פיסית, סיזיפית וכולה ידנית. בין היתר לוטשו עם משחזות זווית חלקי פלדה גדולים להתאים לתצורות הנדרשות, חלקים אחרים כופפו ועובדו עם פטישים וחום כבשן בעבודות נפחות ידניות, כלי עבודה רבים, חלקי חיבור, קורות, חלקי שלדה ומרכב ועוד יוצרו במיוחד, מנופים הותקנו להרמת החלקים השונים ולא מעט אלתור וכושר המצאה נדרשו להתאים הכל יחד לכדי מכונה עובדת. חלק ניכר מהתקציב שהתקבל כהלוואה מהבנק הלך על חלקים שלא ניתן היה ליצור לבד, דוגמת המנוע והסרנים דנן, אך גם חישוקים, צמיגים גדולים ומערכת הידראולית חדשה, ותוך זמן כמעט בלתי נתפס של 57 ימי עבודה בלבד, שכבר נכנסו אל חורף 1958, הניע ה-Steiger#1 – שם היצירה – בקול תרועה רמה, יוצא את המתבן המוסב לנסיעת הבכורה שלו.

הסטייגר הראשון

השורה התחתונה בחשבון עמדה על 9,200$, הרבה הודות לשימוש בחלקים משומשים מן המדף, שנרכשו בזול, וכמובן – לעבודה העצמית של האב ובניו. צבע המכונה היה גוון בהיר של ירוק, שהיה צבע שאף יצרן מיכון חקלאי אחר לא השתמש בו. למה השתמשו בצבע הזה דווקא? אגדה אחת טוענת שהבחירה בצבע היתה בהשראת הסרנים שנרכשו כמשומשים – שירתו כאמור מעמיס מתוצרת Euclid, ושהירוק בו נצבע הטרקטור היה זהה לצבע המאפיין את הציוד של Euclid. אגדה אחרת, פחות רומנטית, מספרת שהוא נוצר פשוט על ידי ערבוב כל שאריות הצבע שנמצאו בחווה… מה הוביל באמת לבחירה בצבע הירוק הייחודי? זה יישאר כנראה נושא לדיונים מפולפלים אצל חקלאי מינסוטה לעוד שנים רבות.

כבר באביב 1958 חיבר מוריס סטייגר שלוש (!) מחרשות בנות חמישה להבים כל אחת לטרקטור, והצליח לחרוש אתו יותר מ-1,200 דונם ביום. "חוואי לא יכול להבין את היתרון שיש בטרקטור פירקי גדול וכפול הנעה עד שהוא לא יעבוד על אחד" הוא סיפר מאוחר יותר. "זו מכונה יעילה ומשתלמת באופן חסר תקדים. כוח הגרירה שלה לא דומה לזה של שום טרקטור קונבנציונלי".

זמן קצר לאחר תחילת עבודתו של ה-Steiger#1 בשטחי חוות סטייגר הנרחבים החלו שכנים להתעניין בטרקטור ולהזמין אחד עבור עצמם. דאגלס סטייגר חישב ומצא שהם יכולים לייצר טרקטור שכזה בעלות נמוכה, ולמכור אותו ברווח נאה כך שמחירו יהיה עדיין נמוך ממחירי המתחרים המוכרים בשוק בשעתו. ואז הוזמן עוד אחד, ועוד אחד. ואז התקשר סוכן טרקטורים מצידה השני של המדינה, מבקש לרכוש אחד עבור לקוח. ועוד אחד. השם סטייגר הפך לאש בשדות ארה"ב וקנדה. האחים סטייגר הרחיבו את המתבן, שכרו עובדים והחלו לייצר טרקטורים כעסק העיקרי שלהם. שמם של הטרקטורים שלהם הלך לפניהם לא רק ככלים חזקים מאוד ואמינים, אלא גם כמשתלמים ו"שווים את הכסף". המכירות עלו ופרחו. בשנת 1969 הוביל הביקוש הגובר להעברת העסק לפארגו בצפון דקוטה, שם כבר נבנה מפעל מודרני מן המסד שייצר טרקטורים כפולי הינע ופירקיים על רוב חלקיהם בכמויות הולכות וגדלות. באותה השנה רכשה ג'ון דיר את וואגנר, אותו המותג שהיה בשעתו יקר מדי עבור האחים סטייגר, שלמעשה הפכו למתחרים העיקריים שלו; ג'ון דיר ניסו לפתח טרקטור פירקי משלהם אך הניסיון הראשון כשל, אבל היה ברור לקברניטי הענק הירוק שהם חייבים להיכנס לתחום הכלים הגדולים, שהלך והפך משמעותי – ורווחי. עם רכישת וואגנר הרגו בג'ון דיר שתי ציפורים במכה אחת: גם הסירו מהדרך מתחרה, וגם קיבלו טכנולוגיה וידע שחסרו להם בייצור טרקטורים פירקיים גדולים. התחרות בין קייס לג'ון דיר עלתה והחריפה; היא המפורסמת והייצרית ביותר בעולם המיכון החקלאי, והיא נמשכת בכל עוזה עד היום – גם בליגה הכבדה של טרקטורי העיבודים, וגם אצלנו, בשדות העמק בפרט. תשאלו כל רכז גידולי שדה בכל קיבוץ…

סטייגר Panther עם 325 כ"ס מ-1980

המפעל הפך לגדול ולמצליח מסוגו והטרקטורים של סטייגר כבר נמכרו בכל רחבי ארה"ב, קנדה ובאי-אלו מדינות נוספות ברחבי העולם, עד שבשנת 1986 נרכש העסק כולו על ידי יצרנית הטרקטורים CASE IH, חברת ענק שנוצרה ממיזוג קייס ואינטרנשיונל האמריקאיות. כיום קייס שייכת לקונצרן פיאט האיטלקי, וסדרת טרקטורי הענק שלה מכונה עד היום Steiger, על שם אותם חוואים נחושים ומוכשרים, שיצרו את הטרקטור הראשון שלהם בכדי לפתור לעצמם בעיה ביעילות – ובזול. לאחר הרכישה הוחלף הצבע הירוק באדום – הצבע המאפיין את קייס…

ה-Steiger#1 הראשון והמקורי עבד בפרך שנים ארוכות בשירות המשפחה. ב-1975 הוא שופץ כחדש ומצא בית קבע במוזיאון Bonanzaville ממערב לפארגו, דרום דקוטה. חישוב של אחד ממנהלי המוזיאון קבע שהטרקטור הראשון של סטייגר, זה שג'ון, דאגלס ומוריס בנו במתבן המשפחתי, גרר מחרשות למרחק שהיה מספיק להקיף פעמיים וחצי את כדור הארץ… וזה בהחלט מספיק בכדי להכניסו אל היכל התהילה של הטרקטורים באשר הם.

לא מזמן חשפה קייס את הסטייגר Quadtrac 715 – שהיה לזמן קצר טרקטור העיבודים החזק בעולם, עד שאיבד את התואר לג'ון דיר 9RX 830. בהחלט סגירת מעגל ראויה לרעיון של האחים סטייגר, שהחל הכל…