רגע של היסטוריה: ג'ון דיר – לא מה שחשבתם

ג'ון דיר מתחבר לכולנו כיום לפני הכל לטרקטורים הירוקים המפורסמים. אבל, ההתחלה היתה אחרת לגמרי…

 

בזמן שהנפח הצעיר ג'ון דיר (John Deere, נולד ב-1804 ברוטלנד שבוורמונט, ארה"ב), לא עסק בעשיית ילדים (והיו לו תשעה מהם) הוא הפעיל את מוחו, ועם תוצאות מרשימות. בן החוואי-נפח שהפך לנפח אומן בעצמו ושנעשה עצמאי כבר בגיל 17, ייצר עם שותפו הקפטן בדימוס בנג'מין לורנס מגוון כלי עבודה כמו גם חלקים מברזל לעגלות, והעסקים פרחו. נזכיר למי שעוד לא נולד אז שהיתה זו שיא תקופת הנהירה למערב, שעיקרה נדידת משפחות וקהילות שלמות לכיוון מערב היבשת בתקווה למצוא מזל, לבנות חיים חדשים – בהתבסס בעיקר על חקלאות. אדמות הרי היו בשפע, וענייני הבעלות עליהם (אינדיאנים? מישהו?…) לא הטרידו רבים – עד שנאלצו להתמודד עם הפלישה, אבל זה כבר סיפור אחר. דיר הצעיר התברר כסוחר ממולח ודי מהר הפך לבעל חברה מצליחה שהעסיקה אי אלו עובדים. מאות, ואולי אלפי החלוצים שעצרו בעסק שלו בכדי להצטייד בגרזנים, אתי חפירה, מעדרים, ברגים ומסמרים לא רק גרמו לעסק לפרוח – הם גם היוו מקור לידע נרחב לגבי הדרישות והצרכים שלהם.

אחת התלונות ששמע שוב ושוב, והיא הגיעה גם מחלוצים שכבר נסעו מערבה וכאלו שחזרו לרכוש ציוד במסגריה שלו, התייחסה למחרשות; חשוב להבין שבאותה העת המחרשה היתה עבור החלוצים האמריקאים כמו החיבור לרשת עבורנו כיום, או כמו הרכב שמוביל אותנו ממקום למקום. אי אפשר בלעדיה. כלי העבודה החשוב ביותר לא רק להישרדות, אלה גם ליכולת לעבד אדמה ולהחזיק בה, ובכך הלכה למעשה לכבוש שטחים. לא בטוח אם טרומפלדור הכיר את ג'ון דיר; אמירתו המפורסמת "היכן שתעבור המחרשה האחרונה שם יקבע הגבול" היא בהחלט נכונה, אך האמריקאים כבר יישמו אותה עשרות שנים לפניו.

אז מה הבעיה? תקנו מחרשות! אז זהו, שיש בעיה; בזמנו המחרשות היו עשויות ברזל, לרוב יצוק. הן היו כבדות, פני להביהן, שנטו להחליד, היו מחוספסים – ולכן סוגי אדמה רבים נדבקו עליהן, ובגדול זה היה די חרא לעבוד עם הדבר הזה ברוב האדמות הבתוליות – ולעיתים הכבדות – שרבצו במערב. ולא דיברנו על עבודה באדמה לחה או בוצית. או מלאה באבנים. ג'ון דיר הבין שיש כאן בעיה רצינית, והוא החל לחשוב על פיתרון שגם יפתור את הבעיה, וגם יכניס לו עוד כמה דולרים לכיס. וכאן מגיעה גאונותו לידי ביטוי; "זכרתי את המחרשות איתן עבדנו בצעירותי בחלקות היותר חוליות שלנו", סיפר מאוחר יותר. "שמתי לב שהחול ליטש אותן עד להברקה – ובשל כך לא נדבקה אליהן אדמה". אביו של דיר הפנים זאת והוא נהג ללטש את מחרשותיו באופן יזום, כך שתמיד בהקו באור, אבל מנהגו זה לא יצא את גבולות חוות המשפחה, וזה נשאר כסוג של גחמה חקלאית פרטית כמו רבות אחרות. "סוד מקצועי", אם תרצו. כמובן שבכך מילאה המחרשה את תפקידה, ולא הפכה לעוגן שהבהמות האומללות הצליחו לגרור אך בקושי. "אבל הבעיה שלנו היא לא רק שהכל נדבק למחרשות", יבבו בפניו אותם חלוצים אמריקאים מפונקים; "החרא הזה גם נשבר כל יומיים בגלל האדמה הדחוסה! וזה כבד! ומסורבל! ולך עכשיו תתקן מחרשה מברזל כשעוד לא המציאו את הרתכת…" הבנתם את הבעיה, אני מניח.

אל תטעו במראה הצנוע; המחרשה של ג'ון דיר היא אחת המהפיכות המשמעותיות בעולם החקלאות

אז כדי לחסוך מכם עוד חפירות טכניות על מיכון חקלאי, אנסה לקצר: ג'ון דיר הצליח להרוג כמה ציפורים במכה אחת. באחת מגיחותיו אל המנסרה האזורית – למעשה: חנות חומרי הבניין העיקרית של התקופה, הרי הרוב נבנה אז מעץ – ראה בצד להבי מסורים בלויים מפלדה, שכבר סיימו את חייהם; הם עדיין היו דקים, קלים, גמישים מאוד וסופר-חזקים. אה, וגם חלקים כמו טוסיק של תינוק – וזולים. דיר קיבל כמה להבים כמתנה, וניגש איתם במרץ לסדנתו. לאחר שרטוטים ותכנונים חתך את הצורה, עיקם, יישר, ליטש והשחיז עד שמהלהב השטוח נוצר הלהב המעוקל המוכר לנו כיום של המחרשה (ראו בתמונה המצורפת – הלהב מולבש על מסגרת עץ). את הלהב הזה התאים למסגרת עץ קלה, והופ – המהפיכה נולדה. ועוד איזו מהפיכה.

החוואי לואיס קרנדול, שחוותו היתה לא רחוקה מדי מהעסק של דיר שמוקם אז באילינוי, היה הלקוח הראשון שרכש מחרשה שכזו. היא היתה קלה מאוד, קומפקטית ומבהיקה (דיר שלח אותה לליטוש אצל אביו בחווה המשפחתית, בכל זאת – האבא הביא לו את הרעיון…), ולואיס המיואש ממחרשות הברזל המעפנות לא ידע נפשו מרוב אושר ושמחה; "זו מהפיכה אמיתית!" הסביר לכל מי שהיה מוכן לשמוע, ומהר מאוד "המחרשה של דיר" הפכה לשיחת היום אצל חוואי האזור, ועוד ועוד הזמנות זרמו ל"מחרשה המהפכנית של דיר" מחקלאים בסביבה. כמובן ששטף הנודדים מערבה כלל אף הוא אי אלו רכישות של ה"מחרשה המהפכנית" וכמו כל מוצר טוב – השמועה פשטה והביקוש עלה מהר מאוד על ההיצע; ג'ון דיר הוציא תחת ידו בדיוק את המחרשה שהחלוצים רצו (וזה היה ב-1837), ללא כל הבאגים והחסרונות, במחיר זול, קלה מאוד, נוחה לתיקון גם ללא ציוד מיוחד (למעט הלהב, הרוב היה עשוי עץ) והכי חשוב – כמעט בלתי שבירה. גמישות הפלדה, יחד עם החוזק האדיר ביחס לברזל, הפכו את המחרשה של ג'ון דיר לנשק האולטימטיבי (למעט אולי רובה הווינצ'סטר) עבור החלוצים שנסעו מערבה. מחרשות אלו התמודדו היטב עם כל סוגי הקרקע שבדרך, וגם היתקלות עם אבן שהסתתרה באדמה לא הובילה לשבירה – מקסימום למכה קלה בכנף. במילים אחרות: ג'ון דיר המציא את המחרשה מחדש, אי אלו אלפי שנים לאחר שהמחרשה הומצאה ואיש לא חשב שצריך לשנות בה משהו, משנה את הקונספט, מייעל אותה והופך אותה לכלי שכולנו מכירים כיום. ב-1841 כבר ייצר העסק של דיר קרוב למאה מחרשות בשנה, וחיש מהר צירף שותף לעסק, שיעזור להתמודד עם כמות העבודה כמו גם עם ההשקעות הכספיות שנדרשו להרחבת העסק. דיר ושותפו דאז – לאונרד אנדרוז – היו שניהם פלאחים עקשניים כפרדות, וחיש מהר השותפות פורקה על רקע חילוקי דעות שיווקיים. כאשר במקביל הדרישה למחרשות רק גוברת, החליט דיר לעבור למוליין שבאילינוי, עיירה על גדות נהר המיסיסיפי – מה שהיה אז הציר המרכזי למערב (שם, אגב, ממוקם מטה החברה עד היום). עד 1855 מכר ג'ון דיר למעלה מ-10,000 מחרשות, שכבר אז נודעו כ- The Plow that Broke the Plains דיר כבר היה אדם אמיד מאוד, פוליטיקאי ובנקאי מקומי ידוע, כאשר העסק הועבר לניהול בנו צ'ארלס בשנת 1857.

קרון רכבת עמוס במחרשות של ג'ון דיר רגע לפני היציאה למערב

ג'ון דיר נפטר בביתו בשנת 1886. עם השנים הפכה החברה שהקים – ג'ון דיר – ליצרן המיכון החקלאי והטרקטורים הגדול בעולם (לפחות על פי מחזור העסקים) – מעמד שהחברה משמרת מזה עידנים. כיום כל ילד (טוב, לפחות אלו שיודעים להבדיל בין טרקטור למטוס) מזהה גם מרחוק את הציוד הירוק-צהוב של ג'ון דיר, ועבור רבים 'ג'ון דיר' הוא שם נרדף לטרקטור. אבל לקארמה כללים משלה: ג'ון דיר הלך לעולמו מבלי שראה ולו טרקטור אחד… רוב הסיכויים שכלל לא ידע מה זה. ה'טרקטורים' הראשונים – מפלצות ברזל ענקיות שהונעו בקיטור – החלו לצוץ בשנות ה-50' של המאה ה-19 באירופה, די רחוק ממוליין, ובעיקר בגלל שהיו בגודל בניין משרדים, שקלו עשרות טונות ועלו כמו מדינה קטנה – הם לא ממש הצליחו להחליף את הסוסים. רק ב-1892 הוצג הטרקטור הראשון עם מנוע בעירה פנימית על ידי ג'ון פרוהליך מאייווה. בעקבותיו באו עוד רבים. זאת ועוד: חברת ג'ון דיר כלל לא האמינה תחילה ב"מכונות האלו", ורק לאחר שהמתחרות המרות (כולן יצרניות מיכון חקלאי מגוון) החלו להציע טרקטורים ללקוחותיהם, ג'ון דיר הצטרפה לתחרות. הטרקטור הראשון של ג'ון דיר הושק ב-1917, והיתר היסטוריה.