רגע של היסטוריה: סיפורו של הגדול מכולם

ה-Big Bud מ-1977 הוא הטרקטור החקלאי הגדול שיוצר אי פעם – שיא שלא נשבר עד היום. סיפורה של מפלצת לבנה חד-פעמית

באמצע שנות ה-70' קיבל רון הארמון, בעל עסק לשיווק טרקטורים ומיכון חקלאי ממונטנה טלפון מצידה השני של היבשת; על הקו היה אלמר רוסי מחוות 'האחים רוסי' בקליפורניה, מגדלי כותנה שעיבדו שטח עצום של יותר משמונים אלף דונם. רוסי ואחיו התקשו למצוא פיתרון יעיל להתמודד עם שטחי הענק שטיפחו מתוך היצע הטרקטורים שניתן היה לרכוש בשעתו. אלמר לא פנה אל הארמון במקרה. האחרון היה סוכן מותג הטרקטורים וואגנר – טרקטורי ענק, הגדולים בשוק בשעתו (לצד עוד כמה מותגים מתחרים) בממדי הטרקטורים החקלאיים הפירקיים הגדולים בני ימינו. הארמון התפרסם במונטה בעיקר, אך גם בכל צפון אמריקה וקנדה, לא רק כמשווק יעיל של הטרקטורים הגדולים – אלא גם כבעל ראש פורה, עם יכולות טכניות גבוהות וטיפוס כזה שכל בעיה שהונחה לפתחו הפכה עבורו לאתגר שצריך לנצח. "הטרקטורים הפירקיים הגדולים שלנו, מבית וואגנר, יורקים קש, שמן ופיח בעונת עיבודים. אני מצליח לגרור בקושי רב את המחרשות והדיסקוסים הגדולים שלנו, וזה לוקח ים זמן ועולה בבלאי גבוה וצריכת דלק מטורפת. יש מצב שאתה בונה לי טרקטור כפול בגודל – שיעשה הכל אבל בתפוקה פי שניים"?… למי שאינו בקי בעיבודים יש להבהיר שהמהירות מהווה שיקול משמעותי ביותר; ראשית – מדובר בזמנים דחוקים בין עונות בהם יש להשלים את העיבוד, וזה הופך משמעותי במיוחד במדינות קרות, עם חורף קפוא. שנית – העלויות. כל דקה בה מנוע הטרקטור פועל עולה המון כסף. מכאן שככל שההספק ליחידת זמן עולה – החקלאי מפסיד פחות…

רון הארמון לא היה צריך הרבה יותר מהטלפון שקיבל מקליפורניה, שהגיע בתזמון מדהים; באותה העת היה ענק המיכון החקלאי האמריקאי ג'ון דיר בעיצומו של הליך חיסול מתחריו הרבים, ובין היתר הציע לבעלי מפעל הטרקטורים ווגנר מאורגון להתחיל לייצר עבור ג'ון דיר. כל שצריך היה לעשות הוא לצבוע את הטרקטורים הצהובים של ווגנר בירוק-ג'ון דיר, לתת להם שם אחר ולהתחיל לייצר בכמויות עבור הירוקים. וזה מה שקרה – וכמובן זמן קצר מאוחר יותר נבלע ווגנר בג'ון דיר ולא נודע כי בא אל קרבו. התוצאה היתה שבשלב מסוים מצאו עצמם עשרות סוכני ווגנר בצפון אמריקה ללא עבודה, עם לא מעט כלים תקועים אצל הלקוחות וללא אספקת חלפים וציוד חדש. חלק מאותם הסוכנים פשטו רגל, וחלק הסבו את התמחותם לשדרוג ופיתוח הטרקטורים הוותיקים של ווגנר, במטרה להאריך את זמן שירותם אצל הלקוחות ואף להותירם תחרותיים אל מול ג'ון דיר ומותגים נוספים מודרניים. המוצלח שבהם היה הארמון, שכבר ביצע כמה וכמה ניתוחי לב פתוח אצל טרקטורים של לקוחותיו, שותל בהם מנועים חזקים יותר, מערכות חשמל והידראוליקה משופרות ואף בונה טרקטורים מחלקים ואלתורים שונים מן המסד, משווק אותם תחת שם הסוכנות שלו: Northern Mfg. רון הארמון ושותפיו כבר חשבו ברצינות לפתוח חברה מסודרת ומפעל לייצור טרקטורים, והשיחה עם אלמר רוסי מגדל הכותנה מקליפורניה היתה הדחיפה האחרונה לעלות ליגה. הערכות המחיר של הארמון שטרקטור שכזה יעלה לפחות פי חמש מטרקטור גדול סטנדרטי באותה העת (300,000 במקום כ-60,000 דולר…) לא הטרידו את האחים רוסי, כך שהמימון היה די סגור. והם עשו זאת, ועוד איך…

מתישהו ב-1977 רעדה האדמה בצפון מונטנה כאשר המפלצת הלבנה התניעה והתגלגלה מסככת הייצור אל המשאית המיוחדת שנועדה להובילה דרך כל היבשת עד לקליפורניה הרחוקה, אל ביתו החדש. הארמון וצוותו לא חסכו בכלום, וללא ספק עמדו בהבטחתם "לייצר את הטרקטור החקלאי הגדול אי פעם, ללא עוררין". הם קראו למפלצת 'ביג באד 747', עם קונוטציה לבואינג 747, שהיה מטוס הנוסעים הגדול בעולם בשעתו. הנתונים והמספרים הפכו את הדבר הזה אכן לטרקטור החקלאי הגדול בעולם – תואר שהוא אוחז בו בקלילות גם כיום.

עם היכולת לגרור מחרשה ברוחב עד כ-25 מ' במהירויות של עד 13 קמ"ש עיבד ה'ביג באד' יותר מארבעה דונם לדקה. זה יותר מפי שלוש ממה שטובי הטרקטורים דאז סיפקו. הטרקטור הענק פשוט לא עצר, ולא משנה מה רתמו אליו מאחור, והיה צורך לייצר מיכון חקלאי – דיסקוסים, מחרשות, מזרעות ומרססים נגררים – במיוחד עבורו. עם גובה כולל של 4.3 מטרים, רוחב של כ-4.1 מטרים ואורך כולל של תשעה מטרים היה צורך בגלגלים מיוחדים בכדי להעביר את כל הכוח הזה כראוי אל הקרקע, וזה לא היה פשוט. לבסוף נמצא יצרן צמיגים קנדי שהסכים לייצר את הצמיגים הענקיים שה'ביג באד' דרש, והיו לו שמונה שכאלו – כל אחד בקוטר 2.4 מטרים וברוחב של יותר ממטר. הטרקטור שקל 50 טון, ריק… ובתוכם נכלל גם מיכל הדלק העצום שנפחו יותר מ-4,500 ליטרים… טרקטור מזווד מלא, עם המשקולות וכל האבזור הנלווה הגיע לכדי משקל עצמי של כמעט שבעים טונות. בכדי להניע את המוטציה הזו נשתל בחזית מנוע שתוכנן במקור להניע ציוד מכאני הנדסי ענק, בעיקר כזה הפועל במכרות ובאתרי חציבה גדולים כמו מחפרי ענק, בולדוזרים וכיו"ב. המנוע הגדול – מתוצרת 'דטרויט דיזל' – שקל לבדו יותר מ-2.2 טון. הוא היה דו-פעימתי שצרך סולר, בנפח כולל של קצת יותר מ-24 ליטר (…) שהתחלקו בין 16 בוכנות. ההספק הבסיסי עמד על 760 כ"ס (תזכורת: לטרקטורים החזקים בשוק דאז היו 250-300 כ"ס…) אך הודות למגדש טורבו עלה נתון זה ל-1,100 כ"ס. רק לשם קבלת פרופורציות: לטרקטור החזק ביותר בייצור כיום, ג'ון דיר 9RX 830, יש ב'פיק' (הספק רגעי) 913 כ"ס, ובהספק הרציף – 830 כ"ס, "בלבד"… וה'ביג באד' יוצר כמעט 50 שנים לפניו…

הביג באד הפך לסיפור הצלחה, לפחות במובן אחד: היה זה הטרקטור הראשון, וכנראה היחיד עד כה, שהפך לידוען של ממש, שמשך אלפי סקרנים לכל מקום אליו הגיע – בין אם לעבוד ובין אם לתצוגה. היו אירועי תצוגה חקלאיים בהם הגיעו למעלה משישים אלף צופים, לראות את הפלא בעבודה. סטנדרטים של כוכב רוק… Northern Mfg הפך ל'ביג באד' ובסה"כ יוצרו כמה מאות טרקטורי ענק תחת שם מותג זה, רובם "קטנים וחלשים" יותר, עם 300-500 כ"ס. ה'ביג באד 747' נותר אקזמפלר יחיד; האחים רוסי החזיקו בו יותר מעשור ואז הוא נמכר לחוות ווילברוק בפלורידה, שם השתמשו בו לעבודות משתת (חריש לעומק רב לאוורור האדמה שדורש המון כוח) עד שבשלב מסויים התחזוקה המתישה והיקרה גרמה להעמדת הענק הלבן בסככה לשנים ארוכות. ב-1997 מצא עצמו הטרקטור הגדול חוזר למולדתו, נוחת אצל האחים בוב ורנדי וויליאמס שניהלו חוות ענק במחוז שוטו שבמונטנה – כמאה ק"מ מהמקום בו הוא יוצר עשרים שנה קודם לכן.

וזה לא נגמר כאן; אחים וויליאמס שיפצו את הטרקטור מן המסד והפכו אותו חדש. הטרקטור עבד קשה בחווה, כאשר למרות הטכנולוגיה שכבר הפכה למיושנת, הספיקו ביצועיו חסרי התקדים להפוך את העבודה איתו למשתלמת. הוא פשוט הצליח לעבד שטחים במהירות שמעולם לא חלמו עליהם במונטנה, או בכל מקום אחר. ואז קרתה פאדיחה: יצרנית הצמיגים הקנדית שייצרה את צמיגי הענק לטרקטור, פשטה את הרגל בשנת 2000. ובהיעדר צמיגים בגודל המתאים הטרקטור הושבת מכל מלאכה, והחל קריירה שנייה של הופעות, תצוגות, מעבר בין מוזיאונים ועוד אורחות חיים המאפיינים ידוענים בפנסיה.

ויש סוף טוב; לפני כשנה מצאו האחים וויליאמס צמיגים בגודל כמעט זהה לצמיגים הקנדיים המקוריים, ולאחר שייצרו עבורם חישוקים מתאימים – התקינו שמונה מהם על הטרקטור, ניקו את האבק, החליפו שמן והחזירו אותו מהפנסיה ישר לשדה, לגרור מוטציות חקלאיות שרק הוא מסוגל לגרור. אז הנה, 44 שנים לאחר שנולד, מפשיל שוב הגדול מכולם שרוולים, וחוזר לשדות האינסופיים של צפון אמריקה לעבד שטחי אדמה בקצב שרק הוא מסוגל לו. יש טענות שהאחים חובבי הטרקטורים דחו הצעות לרכישת הכוכב היחיד והמיוחד שלהם שהגיעו לכדי שני מיליון דולר… ואין סיבה לחשוב שערכו של ה'ביג באד 747' לא ימשיך לעלות בעתיד.